על קפוארה ואומנויות לחימה מזרחיות 

הקפוא והקשיח – תלמידו של המוות

הרך והגמיש – תלמידו של החיים

לכן צבא ללא גמישות לא ינצח בקרב

עץ שלא מתכופף – יישבר בקלות

הקשה והחזק – ייפול

הרך והגמיש ייתגברו

(Lao Tsu, Tao Te Ching)

הערה חשובה: הרצון לערוך השוואה בסיסית מצריך שימוש בהכללות והסבר שטחי בכל אשר נוגע לאומנויות הלחימה המזרחיות שהן עולם ומלואו ועל עומקן ומורכבותן נכתבו כבר ספרים רבים. כמובן שההשוואה היא מנקודת מבט 'קפואריסטית', והמטרה אינה באמירה "זה טוב מזה" אלא בטעימה נוספת, הבנה מכיוון קצת שונה את מהות הקפוארה וגירוי הקורא לדעת יותר.

לפני כ-1500 שנים חצה הודי בשם בודהידרמה את הרי ההימלאיה כדי ללמד את הסינים בודהיזם. הוא השתכן במנזר מבודד בשם שאולין, שם החל ללמד את הנזירים את תורתו החדשה – הזן בודהיזם. רבים מהתלמידים נשברו תוך כדי תהליך הלימוד המפרך ולכן הוא המציא סדרת אימונים פיזיים שחישלו את גופם, במטרה להביא לשלמות נפשית-גופנית. תרגילים אלו התגלגלו להיות אומנות לחימה: השאולין קונג-פו. סיפור זה, אם הוא נכון או לא, מסביר היטב את אחד מעמודי התווך של אומנויות הלחימה המזרחיות: השאיפה להגיע לשלמות פיזית-נפשית.

בקראטה (דרך היד הריקה) שהתפתח ביפן והושפע מהקונג-פו הסיני, אנו מוצאים מיומנות קרבית גבוהה. להתקפתו של לוחם הקראטה קודם תהליך מנטלי של התנתקות מרגשות וריכוז הכוח הפנימי. דרך הכנה מדיטטיבית, התמקדות בנקודה מסוימת בגוף ('נקודת ההארה' - אצל רבים בבטן התחתונה), הוא שולט בנשימתו ובמבטו כדי למנוע מהיריב לנחש את כוונותיו, ואוגר אנרגיה להתקפה. הקימה פירושו מיקוד כל האנרגיה בנקודה מסוימת והוצאתה עם הקיאי (הקריאה והוצאת אוויר המובילים את שחרור האנרגיה), כך שמיד משתחרר הגוף ומתכונן ל'אגירה' חדשה של אנרגיה.

קפוארה היא קרב של החלש מול החזק, וכלי הנשק העיקרי זאת הערמומיות. הקפואריסט לא מתנתק מרגשות, אבל הערמומיות היא שמונעת מהן לשלוט על תפקודו כלוחם ומאפשרת שליטה על המבט כך שלא יגלה כוונות. התקפת הקפואריסט אף היא מהירה ועיקר כוחה הוא בהפתעה, אלא שלא כמו בקראטה, הבעיטה לא 'תעבור דרך' היריב אלא מיד תחזור. מאפיין נוסף של לוחם הקפוארה הוא שמיד לאחר שהפיל או פגע הוא ממשיך בתנועה המדגישה ביטוי של 'כלום לא קרה'. יתכן שאפשר לראות בזה, כמו בקראטה, איזה סוג של שחרור אחרי התקפה, אבל יותר מכל מסמלים שני מאפיינים אלה שההפלה או הפגיעה אינם 'מטרת על', אלא נוטלים חלק בהרמוניה של המשחק בתוך ההודה.

בפילוסופיות מזרחיות כמו הבודהיזם, דרכו של האדם להגיע אל ההארה עוברת תוך כדי תהליך הסתכלות ושינוי פנימי, שחלק חשוב בו הוא ביטול ה'אני'. הכוח שמניע את הקפואריסט מגיע מהאנרגיה שהקולקטיב של ההודה נוטע דרך הנגינה והשירה, ולכאורה גם פה קיים ניסיון להגיע למעין זרימה של המשחק עם כל המתרחש בהודה ללא ביטוי של האגו. אבל התנהלותו של הקפואריסט מדגישה גם את ה'בלתי אמצעיות' וה'רוח החופשית' של האני, ואילו לרגשות ולביטוי האישי יש חלק חשוב בהודה. אפשר לומר שההתרחשות בהודה מדברת על שניהם; מצד אחד הקיום ההרמוני בחברה ומצד שני הביטוי האישי, ודרך הקשבה ודו-שיח מנסה לגשר על הקונפליקט שמתעורר.

הקפוארה, כאמור, היא לוחמה ממצב נחות, ברובה בעלת ביטוי משחקי, וההתרחשות הקרבית קצרה ביותר. מהותו של דו השיח המשחקי הוא הימנעות, עד כמה שאפשר, ממאבק אלים, וחלק מ'פילוסופית הקרב' של הקפואריסט זה אפילו לדעת מתי לברוח. לכאורה, הטענה הרווחת שבתור לוחמה אפקטיבית הקפוארה נחותה על פני קרבות אחרים, אבל ברחוב, כשכללי הקרב אינם ברורים, לחכמת החיים של הקפואריסט יש ערך מוסף להישרדות. יותר מזה, הקפוארה אינה מכינה רק לקרב מול אויב אלא מדברת על קרב ההישרדות של החיים. היא מכינה אותך דרך המשחק לכך שלא הכל ברור ובעצם רוב מאבק ההישרדות היומיומי אינו נגד אויב המתקיף אותך אלא דווקא ה'משא ומתן' היומיומי עם חבריך לעבודה, לדרך, בני משפחתך, כל אלה שאתה משתף איתם פעולה אבל צריך להיזהר מההפתעות הצפויות דווקא מהם. לדעת גם איך להפיל (באופן שהמשחק ימשיך), אבל אולי יותר חשוב לדעת איך ליפול ולהתאושש כדי להמשיך בזרימת החיים. איך לעבור את מאבק החיים לא בהתבודדות אלא להפך, תוך שיתוף פעולה ממנו אתה מקבל כוח, כשהמוכנות שלך כרוכה גם בחיוניות, יצירתיות ושמחת חיים.